גירוש קפריסין, 1948-1946
לקוח מאתר הספריה הוירטואלית של מטח
בשנה הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה בחרה ממשלת בריטניה בשיטת מלחמה שקטה נגד ההעפלה, אך פוגעת מאוד במארגניה. אוניות המעפילים יורטו בתחום המים הטריטוריאליים של הארץ והוחרמו כחוק. את המעפילים עצרו במחנה עתלית ושיחררו אותם משם תמורת ניכוי מספר רשיונות העלייה (הסרטיפיקאטים) מהמכסות החודשיות של 1,500 עולים. כך יצא שכרם של מארגני ההעפלה בהפסדם. הם איבדו את הספינות, שעלו ממון רב, וגם לא הצליחו להכניס ארצה יותר מעפילים משהתירו הבריטים להכניס. עם זאת יש לציין, שהחל מחודש מאי 1946, לאחר בואם של כ - 1,700 מעפילי 'מכס נורדאו', שהיתה אוניית המעפילים הגדולה ביותר מאז חודשה ההעפלה ב - 1945 , ואשר שברה בבת אחת את מחסום 1,500 הסרטיפיקאטים החודשיים, החלו שלטונות המנדאט חוששים מהצפת הארץ בעולים בלתי-חוקיים. עם התגברות זרם המעפילים התעוררו גם בעיות מנהליות ובטחוניות, כגון : מציאת מקומות אכסון עבורם, וריתוק יחידות צבא כדי לשמור עליהם, במקום לעסוק בפעילות מבצעית. כמו כן חששו מן הפיתוי היהודי לשחררם בכוח, כפי שהדבר נעשה בפשיטת הפלמ"ח על מחנה עתלית ב - 10 באוקטובר 1945 .
מעודד מהישגי הצבא ב'שבת השחורה', 29 ביוני 1946 , פנה הנציב העליון, הגנראל אלן קנינגהם, כבר ב - 5 ביולי אל שר המושבות דאז, ג'ורג' הול, וביקשו לשקול מחדש את גירושם מהארץ של המעפילים שייתפסו. כעבור שבוע, ב - 11 ביולי 1946, העלה השר בקבינט הבריטי את נושא גירוש המעפילים לקפריסין. הוא עצמו לא תמך בדרישה זאת ואף התנגד לה. הוא לא היה מעוניין להוסיף לבעיית ארץ- ישראל בעיה נוספת בקפריסין. אך הנימוק העיקרי להתנגדותו היה החשש, שבעת הגירוש עלולה לחזור על עצמה פרשת 'פטריה' במהדורה חדשה, ואוניית מעפילים על נוסעיה תרד למצולות, וזאת בעיתוי הפוליטי הפחות מתאים לבריטניה. הימים היו ערב השיחות עם משלחת המומחים האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל, בראשותו של הנרי גריידי. בממשלה הבריטית קיוו כי יצליחו לגרור את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם, כפתרון לבעיית ארץ-ישראל לטווח ארוך. על הפרק עמדה כזכור דרישתו של הנשיא טרומן להכניס קודם את 100,000 העקורים היהודים ארצה ; ואילו הבריטים התכוונו לדחוק סעיף זה לסוף התור. ואז בא הפיגוע של האצ"ל במלון 'המלך דוד' בירושלים ב – 22 ביולי 1946.
פיצוץ זה פגע בלב-לבו של השלטון הבריטי בארץ, פחות מחודש אחרי הצלחתו ב'שבת השחורה'. היוקרה הבריטית נפגעה, והנורא מכל, שבפעולה זו נהרגו 91 איש, מהם 27 אנגלים, 17 יהודים, ומה שפחות שמו לב בעת ההיא ביישוב - 41 ערבים, מהם בני משפחות ערביות מכובדות בארץ.
שלטונות המנדאט והצבא בארץ הגיבו באימפולסיביות שגבלה בהיסטריה. דרישתם מהממשלה בלונדון היתה, כי יותר להם לנקוט נגד היישוב אמצעים דומים לאלה שנקטו בזמנו נגד המרד הערבי בשנות השלושים המאוחרות. דרישתם היתה: 1. ליזום מיד מבצע נרחב של חיפושים אחר נשק חבוי; 2. להפקיע את הקרנות היהודיות ; 3. להפסיק לפי שעה את העלייה החוקית.
דווקא שר החוץ בווין וראש הממשלה אטלי שמרו על קור-רוח, ולא נטו לנקוט צעדים דראסטיים נגד היישוב. הם עדיין קיוו להוציא מתוק מעז, וחשבו שדווקא הפיגוע בירושלים יזרז את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם. לכן דחה הקבינט את הדרישות לענישה קולקטיבית טוטאלית נגד היישוב, שהיתה עלולה רק להבריח את האמריקנים מליטול אחריות כלשהי בפתרון הבעיה הארץ-ישראלית.
עוד השלטונות בארץ עוסקים בפינוי ההריסות במלון 'המלך דוד', והנה נודע להם כי שבע ספינות מעפילים נמצאות בדרכן ארצה. עתה, לנוכח סירובו של הקבינט להעניש את היישוב בשל הפיגוע בירושלים, התמקד עיקר הלחץ של ראשי הצבא וממשלת המנדאט על הממשלה בלונדון לגרש מהארץ את המעפילים שיגיעו. הטענה שהעלו היתה, שאם אחרי פיגוע כזה תותר כניסתם ארצה של עולים בלתי-חוקיים, ובלי שהיישוב ייענש, צפויה התקוממות ערבית. במקרה כזה ייקלע הצבא למלחמה בשתי חזיתות - נגד היהודים ונגד הערבים גם יחד. על כן עדיף, מבחינת האינטרס הבריטי, לצאת לעימות נגד היהודים בלבד.
הפעם החליט הנציב העליון לא להסתפק בדיבורים, והחל במעשים. כאשר יורטו אוניות המעפילים 'ההגנה' ו'החייל העברי' בסוף יולי 1946 והובאו לנמל חיפה, לא הורדו האנשים מהספינות ולא הועברו למחנה עתלית, כפי שנהגו עם המעפילים שקדמו להם, הם הושארו בנמל על הסיפונים וחיכו להכרעה בגורלם במשך שבועיים, כשהם מתענים בשמש הלוהטת של חודש אוגוסט בתנאי תברואה מחרידים.
מעודד מהישגי הצבא ב'שבת השחורה', 29 ביוני 1946 , פנה הנציב העליון, הגנראל אלן קנינגהם, כבר ב - 5 ביולי אל שר המושבות דאז, ג'ורג' הול, וביקשו לשקול מחדש את גירושם מהארץ של המעפילים שייתפסו. כעבור שבוע, ב - 11 ביולי 1946, העלה השר בקבינט הבריטי את נושא גירוש המעפילים לקפריסין. הוא עצמו לא תמך בדרישה זאת ואף התנגד לה. הוא לא היה מעוניין להוסיף לבעיית ארץ- ישראל בעיה נוספת בקפריסין. אך הנימוק העיקרי להתנגדותו היה החשש, שבעת הגירוש עלולה לחזור על עצמה פרשת 'פטריה' במהדורה חדשה, ואוניית מעפילים על נוסעיה תרד למצולות, וזאת בעיתוי הפוליטי הפחות מתאים לבריטניה. הימים היו ערב השיחות עם משלחת המומחים האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל, בראשותו של הנרי גריידי. בממשלה הבריטית קיוו כי יצליחו לגרור את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם, כפתרון לבעיית ארץ-ישראל לטווח ארוך. על הפרק עמדה כזכור דרישתו של הנשיא טרומן להכניס קודם את 100,000 העקורים היהודים ארצה ; ואילו הבריטים התכוונו לדחוק סעיף זה לסוף התור. ואז בא הפיגוע של האצ"ל במלון 'המלך דוד' בירושלים ב – 22 ביולי 1946.
פיצוץ זה פגע בלב-לבו של השלטון הבריטי בארץ, פחות מחודש אחרי הצלחתו ב'שבת השחורה'. היוקרה הבריטית נפגעה, והנורא מכל, שבפעולה זו נהרגו 91 איש, מהם 27 אנגלים, 17 יהודים, ומה שפחות שמו לב בעת ההיא ביישוב - 41 ערבים, מהם בני משפחות ערביות מכובדות בארץ.
שלטונות המנדאט והצבא בארץ הגיבו באימפולסיביות שגבלה בהיסטריה. דרישתם מהממשלה בלונדון היתה, כי יותר להם לנקוט נגד היישוב אמצעים דומים לאלה שנקטו בזמנו נגד המרד הערבי בשנות השלושים המאוחרות. דרישתם היתה: 1. ליזום מיד מבצע נרחב של חיפושים אחר נשק חבוי; 2. להפקיע את הקרנות היהודיות ; 3. להפסיק לפי שעה את העלייה החוקית.
דווקא שר החוץ בווין וראש הממשלה אטלי שמרו על קור-רוח, ולא נטו לנקוט צעדים דראסטיים נגד היישוב. הם עדיין קיוו להוציא מתוק מעז, וחשבו שדווקא הפיגוע בירושלים יזרז את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם. לכן דחה הקבינט את הדרישות לענישה קולקטיבית טוטאלית נגד היישוב, שהיתה עלולה רק להבריח את האמריקנים מליטול אחריות כלשהי בפתרון הבעיה הארץ-ישראלית.
עוד השלטונות בארץ עוסקים בפינוי ההריסות במלון 'המלך דוד', והנה נודע להם כי שבע ספינות מעפילים נמצאות בדרכן ארצה. עתה, לנוכח סירובו של הקבינט להעניש את היישוב בשל הפיגוע בירושלים, התמקד עיקר הלחץ של ראשי הצבא וממשלת המנדאט על הממשלה בלונדון לגרש מהארץ את המעפילים שיגיעו. הטענה שהעלו היתה, שאם אחרי פיגוע כזה תותר כניסתם ארצה של עולים בלתי-חוקיים, ובלי שהיישוב ייענש, צפויה התקוממות ערבית. במקרה כזה ייקלע הצבא למלחמה בשתי חזיתות - נגד היהודים ונגד הערבים גם יחד. על כן עדיף, מבחינת האינטרס הבריטי, לצאת לעימות נגד היהודים בלבד.
הפעם החליט הנציב העליון לא להסתפק בדיבורים, והחל במעשים. כאשר יורטו אוניות המעפילים 'ההגנה' ו'החייל העברי' בסוף יולי 1946 והובאו לנמל חיפה, לא הורדו האנשים מהספינות ולא הועברו למחנה עתלית, כפי שנהגו עם המעפילים שקדמו להם, הם הושארו בנמל על הסיפונים וחיכו להכרעה בגורלם במשך שבועיים, כשהם מתענים בשמש הלוהטת של חודש אוגוסט בתנאי תברואה מחרידים.
No comments:
Post a Comment