לודז

לודז'

היסטוריה כללית של העיר
לודז' נזכרה בכתוב בפעם הראשונה בשנת 1332. מאז ועד תחילת המאה ה19- לודז' היתה כפר חקלאי קטן ולא מפותח. במאה ה16- ישבו בלודז' 400 תושבים, אבל ב1793-, עקב מלחמות ושרפות, היו בלודז' רק 103 תושבים. באותה שנה, עם חלוקתה השניה של פולין, עברה לודז' לידי פרוסיה והופקעה מידי הכנסיה, אח"כ היתה תחת נסיכות ורשה וב1815-, עם הקמתה של מדינת פולין הקונגרסאית לפי החלטת קונגרס וינה, עברה לודז' תחת חסות רוסיה.
ב1820- הוכרזה לודז' ע"י הממשלה כעיר תעשייה, בעיקר של טקסטיל, ומאז החלה לגדול ולהתפתח. כחלק ממגמה זו הוקמה "העיר החדשה", Nowe Miasto, ויצרנים ובעלי מלאכה רבים (מגרמניה, בוהמיה, שלזיה ורחבי פולין) הגיעו ללודז' והתיישבו בעיר החדשה ובקולוניות שמסביבה. לודז' הפכה לעיר רב-לאומית, כאשר יש בה 10% גרמנים, כשליש יהודים והשאר פולנים ואחרים. מספר תושביה של לודז' גדל במהירות, כאשר ב1827- היו בה 2,800 תושבים, ב1840- 15,000 תושבים וב1865- 40,000 תושבים– לודז' הפכה לעיר השניה בגודלה בפולין אחרי ורשה הבירה. עם פיתוח התעשייה החלו בתי העץ להתחלף בבתי אבן, האוכלוסייה המשיכה לגדול (50,000 תושבים ב1877- וכמעט חצי מליון ב1914-), בתי חרושת ומפעלים מלאו את העיר, ולודז' קיבלה את השם "המנצ'סטר של פולין". עם זאת, לא היו בעיר מערכות מים וביוב, הרחובות היו צרים מכדי לספק את צרכי התחבורה והמרכז היה צפוף עד מאוד, וכן לא היו בעיר מבנים ארכיטקטוניים שאופייניים למטרופוליס של המאה ה19-.

הקהילה היהודית והשואה:
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בלודז' 665,000 תושבים, כאשר היהודים מהווים יותר משליש מהאוכלוסייה הכללית בעיר, והגרמנים 10% מהאוכלוסייה. לודז' סופחה לשטח הרייך הגרמני ושמה שונה לליצמנשטט, על שם הגנרל ליצמן שכבש אותה במלחמת העולם הראשונה. היהודים נרדפו ונכלאו בגטו סופית במאי 1940. גטו לודז' היה הגטו הסגור ביותר והוא הפך למעשה למחנה עבודה בכפייה, ע"פ מדיניותו של ראש היודנראט מרדכי חיים רומקומבסקי. בינואר 1942 החלו גירושי היהודים מהגטו למחנה ההשמדה חלמנו ונפסקו באוקטובר אותה שנה. באביב 1944 הוחלט לחסל את הגטו, הגירושים חודשו והיהודים נשלחו לחלמנו (שהופעל מחדש) ואח"כ גם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
לאחר מלחמת העולם השנייה וכניעת גרמניה, ובמשך כל ימי המלחמה הקרה, היתה פולין ארץ חשובה בגוש המזרחי שנשלט ע"י ברית המועצות. עקב מדיניותה של הנ"ל, סבלה פולין מקיפאון כלכלי ותעשייתי, ובפרט סבלה לודז', עיר התעשייה הגדולה של פולין. עם זאת, נעשה ניסיון לשפר את מעמד הפועלים, הוקמו אוניברסיטאות חדשות, נבנו בתים חדשים ואוכלוסיית העיר גדלה עקב הגירה מהאזורים הקרובים.
נפילת ברית המועצות ב1889- אמנם גרמה לשינויים פוליטיים-כלכליים, אבל לודז' עדיין לא התאוששה לגמרי משנות המלחמה הקרה. כיום לודז' היא העיר השנייה בגודלה בפולין ועודנה מרכז הטקסטיל של המדינה, וכן ניתן למצוא בה מוזאונים לאומנות ותיאטראות רבים, שמסמלים את ההתפתחות התרבותית של העיר בהווה ובעתיד.

נלקח מאתר ביה"ס התיכון למדעים ואומנויות

העיירה לודז'

שירות בחטיבת גולני

יחידה: גדוד גדעון (13)

התגיס: באפריל 1948

נפל: בעת מילוי תפקידו בט' בתמוז תש"ח 16.7.1948 במלחמת העצמאות מבצע דקל

מקום נפילה: נצרת

מקום קבורה: עפולה

לקוח מאתר חטיבת גולני

מידע על מבצע דקל

מבצעי "ברוש" ו"דקל" (יולי 1948)

שם המבצע: "ברוש" ו"דקל"

תאריך: יולי 1948

אזור: משמר הירדן וג'נין

מטרה: בלימת הצבא הסורי והעיראקי

כוחות משתתפים: גדוד "גדעון", גדוד "דרור"

פלוגה אחת מגדוד "גדעון", שעמד לרשות מפקדת חזית א', נשלחה צפונה לגיזרת עמק החולה לסייע לכוחות חטיבת "כרמלי" וחטיבת "עודד" במבצע "ברוש" נגד הכוחות הסוריים שהשתלטו על גיזרת משמר-הירדן. חיילי הפלוגה כבשו את משלט ח'ירבת ירדה (בין משמר-הירדן לבין מחניים) והחזיקו בו מספר ימים כנגד התקפות סוריות רבות. כאשר הופעל כל גדוד "גדעון" במסגרת חזית א' במבצע "דקל" לצד כוחות חטיבה 7 וגדוד מחטיבת "כרמלי", הוחזרה הפלוגה ממשלט ירדה ויחד עם שאר לוחמי הגדוד השתתפה בכיבוש הכפר עיילוט והעיר נצרת (16 ביולי 1948).

קודם לכן, כפעולה מקדימה, השתלטו יחידות ביה"ס החטיבתי על הכפרים מעלול ומוג'ידל (מגדל-העמק כיום) ממערב לנצרת.

אותה עת ניהלו חיילי גדוד "דרור" בגיזרת ג'נין-הגלבוע קרבות קשים נגד התקפת חיל-המשלוח העירקי. מול לחץ המקומיים שתקפו בשטח מישורי בסיוע שריון וארטילריה עירקיים, נאלצו לוחמי הגדוד לסגת על-פי פקודה ולייצב קו-הגנה חדש על הגלבוע, קו בו נצטוותה החטיבה להחזיק בכל תנאי. קרב הנסיגה מעמק ג'נין נמשך שלושה ימים (9 עד 12 ביולי 1948).

נלקח מאתר גולני מורשת החטיבה

המעפילים בקפריסין

גירוש קפריסין, 1948-1946

לקוח מאתר הספריה הוירטואלית של מטח

בשנה הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה בחרה ממשלת בריטניה בשיטת מלחמה שקטה נגד ההעפלה, אך פוגעת מאוד במארגניה. אוניות המעפילים יורטו בתחום המים הטריטוריאליים של הארץ והוחרמו כחוק. את המעפילים עצרו במחנה עתלית ושיחררו אותם משם תמורת ניכוי מספר רשיונות העלייה (הסרטיפיקאטים) מהמכסות החודשיות של 1,500 עולים. כך יצא שכרם של מארגני ההעפלה בהפסדם. הם איבדו את הספינות, שעלו ממון רב, וגם לא הצליחו להכניס ארצה יותר מעפילים משהתירו הבריטים להכניס. עם זאת יש לציין, שהחל מחודש מאי 1946, לאחר בואם של כ - 1,700 מעפילי 'מכס נורדאו', שהיתה אוניית המעפילים הגדולה ביותר מאז חודשה ההעפלה ב - 1945 , ואשר שברה בבת אחת את מחסום 1,500 הסרטיפיקאטים החודשיים, החלו שלטונות המנדאט חוששים מהצפת הארץ בעולים בלתי-חוקיים. עם התגברות זרם המעפילים התעוררו גם בעיות מנהליות ובטחוניות, כגון : מציאת מקומות אכסון עבורם, וריתוק יחידות צבא כדי לשמור עליהם, במקום לעסוק בפעילות מבצעית. כמו כן חששו מן הפיתוי היהודי לשחררם בכוח, כפי שהדבר נעשה בפשיטת הפלמ"ח על מחנה עתלית ב - 10 באוקטובר 1945 .
מעודד מהישגי הצבא ב'שבת השחורה', 29 ביוני 1946 , פנה הנציב העליון, הגנראל אלן קנינגהם, כבר ב - 5 ביולי אל שר המושבות דאז, ג'ורג' הול, וביקשו לשקול מחדש את גירושם מהארץ של המעפילים שייתפסו. כעבור שבוע, ב - 11 ביולי 1946, העלה השר בקבינט הבריטי את נושא גירוש המעפילים לקפריסין. הוא עצמו לא תמך בדרישה זאת ואף התנגד לה. הוא לא היה מעוניין להוסיף לבעיית ארץ- ישראל בעיה נוספת בקפריסין. אך הנימוק העיקרי להתנגדותו היה החשש, שבעת הגירוש עלולה לחזור על עצמה פרשת 'פטריה' במהדורה חדשה, ואוניית מעפילים על נוסעיה תרד למצולות, וזאת בעיתוי הפוליטי הפחות מתאים לבריטניה. הימים היו ערב השיחות עם משלחת המומחים האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל, בראשותו של הנרי גריידי. בממשלה הבריטית קיוו כי יצליחו לגרור את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם, כפתרון לבעיית ארץ-ישראל לטווח ארוך. על הפרק עמדה כזכור דרישתו של הנשיא טרומן להכניס קודם את 100,000 העקורים היהודים ארצה ; ואילו הבריטים התכוונו לדחוק סעיף זה לסוף התור. ואז בא הפיגוע של האצ"ל במלון 'המלך דוד' בירושלים ב – 22 ביולי 1946.
פיצוץ זה פגע בלב-לבו של השלטון הבריטי בארץ, פחות מחודש אחרי הצלחתו ב'שבת השחורה'. היוקרה הבריטית נפגעה, והנורא מכל, שבפעולה זו נהרגו 91 איש, מהם 27 אנגלים, 17 יהודים, ומה שפחות שמו לב בעת ההיא ביישוב - 41 ערבים, מהם בני משפחות ערביות מכובדות בארץ.
שלטונות המנדאט והצבא בארץ הגיבו באימפולסיביות שגבלה בהיסטריה. דרישתם מהממשלה בלונדון היתה, כי יותר להם לנקוט נגד היישוב אמצעים דומים לאלה שנקטו בזמנו נגד המרד הערבי בשנות השלושים המאוחרות. דרישתם היתה: 1. ליזום מיד מבצע נרחב של חיפושים אחר נשק חבוי; 2. להפקיע את הקרנות היהודיות ; 3. להפסיק לפי שעה את העלייה החוקית.
דווקא שר החוץ בווין וראש הממשלה אטלי שמרו על קור-רוח, ולא נטו לנקוט צעדים דראסטיים נגד היישוב. הם עדיין קיוו להוציא מתוק מעז, וחשבו שדווקא הפיגוע בירושלים יזרז את האמריקנים לתמוך בתוכנית 'האוטונומיה החבלית' שלהם. לכן דחה הקבינט את הדרישות לענישה קולקטיבית טוטאלית נגד היישוב, שהיתה עלולה רק להבריח את האמריקנים מליטול אחריות כלשהי בפתרון הבעיה הארץ-ישראלית.
עוד השלטונות בארץ עוסקים בפינוי ההריסות במלון 'המלך דוד', והנה נודע להם כי שבע ספינות מעפילים נמצאות בדרכן ארצה. עתה, לנוכח סירובו של הקבינט להעניש את היישוב בשל הפיגוע בירושלים, התמקד עיקר הלחץ של ראשי הצבא וממשלת המנדאט על הממשלה בלונדון לגרש מהארץ את המעפילים שיגיעו. הטענה שהעלו היתה, שאם אחרי פיגוע כזה תותר כניסתם ארצה של עולים בלתי-חוקיים, ובלי שהיישוב ייענש, צפויה התקוממות ערבית. במקרה כזה ייקלע הצבא למלחמה בשתי חזיתות - נגד היהודים ונגד הערבים גם יחד. על כן עדיף, מבחינת האינטרס הבריטי, לצאת לעימות נגד היהודים בלבד.
הפעם החליט הנציב העליון לא להסתפק בדיבורים, והחל במעשים. כאשר יורטו אוניות המעפילים 'ההגנה' ו'החייל העברי' בסוף יולי 1946 והובאו לנמל חיפה, לא הורדו האנשים מהספינות ולא הועברו למחנה עתלית, כפי שנהגו עם המעפילים שקדמו להם, הם הושארו בנמל על הסיפונים וחיכו להכרעה בגורלם במשך שבועיים, כשהם מתענים בשמש הלוהטת של חודש אוגוסט בתנאי תברואה מחרידים.

טעות במחקרנו, האדם שמצאנו אינו אביו של דוד. הנתונים לא כולם תואמים... חיפשנו שוב ומצאנו נתונים חדשים על אדם בשם שמואל קרבט, נשוי לשרה, שמה של אמו של דוד. שנת הלידה הגיונית - 1894 -כלומר שב1920 כאשר נולד דוד היה כבר בן 26... החתום על המסמך הוא אחיינו של שמואל,

כלומר בן דודו/דודתו של דוד... נקווה שהפעם מצאנו מישהו, הנה המסמכים

התאמנו לאישה בשם שרה ואותו אדם חתום קוראים לו פוניאציק וולף/וולץ ובקיצור יש לו כתב מוזר והוא מבני ברק ננסה למצוא אותו... פרטים ב...טוב נודיע כבר

מצאנו את אחותו של דוד, היא חתומה על תעודת האב, יש לה בת שגם היא חתומה משנת 1999, עד שנאתר אותה הנה המסמכים על אביו של דוד קרבט, המידע עליו כשהחתומות הן אחותו של דוד (1955) ובתה: